בע"ה
כ' תמוז תשע"ט
23 ליולי, 19
קצת על הפסיכולוגיה של הליטוש
אני בכוונה מיקמתי בכותרת הפוסט את המילה "קצת" מכיוון שעולם הליטוש כל כך עשיר שספרים עבי כרס כבר הוקדשו לעניין הליטוש לבדו.
אני רוצה להתמקד בפוסט הזה באספקט קטן שאינו קשור לליטוש ישירות אלא יותר לתפיסתנו את הליטוש.
קודם כל- מדובר כאן בליטוש, ולא שיוף.
בשיוף אנו נעזר במשוף (rasp) ושופין (file).
כשמדובר על ליטוש זה אומר שנשתמש, ידנית או מכאנית, בנייר או חומר דק אחר כלשהו שאליו מודבקים גרגרי חומר מינראלי (המועדף שלי- אלומיניום-אוקסייד, Aluminum Oxide).
יש הרבה מה לומר לגבי טכניקות הליטוש השונות, הן הידניות והן המכאניות, ואולי יום אחד אכין סירטון בעניין, אבל בפוסט הזה אני רוצה להתרכז בקו הסיום של הליטוש, כלומר מתי אנחנו מגדירים את העץ עליו אנחנו עובדים כ"מלוטש לרמה הרצויה".
כעקרון, מספור נייר הלטש מגדיר כמה גרגרי מינרל נכנסים בשטח מוגדר, כך שככל שהמספר נמוך יותר אנחנו עובדים עם גרגרי מינרל גדולים וגסים יותר וככל שהמספר גבוה יותר הגרגרים יהיו קטנים יותר.
הווה אומר, ככל שנייר הלטש איתו אנו עובדים יהיה בעל מספר גרעין (grit) נמוך יותר, כמו 40, 60, נקבל ליטוש גס יותר אשר יהיה יעיל בהורדת חומר בצורה מהירה אולם יותיר אחריו חריצים גסים ועמוקים בעץ עליו אנחנו עובדים.
מצד שני, ככל שנצפין, כלומר נשתמש בניירות לטש בעלי מספר גרעין גבוה יותר, נקבל יעילות הסרת חומר נמוכה יותר, אולם חריצים עדינים יותר בעץ, עד כדי כך שאם נגיע להשתמש בניירות בעלי מספר גרעין 2000 או 3000 (כמובן, לאחר מעבר מדורג מ-grit ל-grit), מגע העץ עליו אנחנו עובדים יזכיר לנו מגע חלק כמעט כמו של זכוכית.
היה לי מפגש עם לקוח יקר שסיפר לי איך הוא מביא את עבודות העץ שהוא מכין לרמת ליטוש קיצונית (של grit 2000 ו-3000) ומקבל פני שטח חלקים בערך כמו שיש, ושזה ממש מוטיב עקרוני אצלו בעבודות.
והאמת, הוא לא היחיד.
לא מעט עובדים בעץ מחפשים ללטש את עבודותיהם לרמת חלקות גבוהה.
מאד גבוהה.
אני מניח שאם היה יותר זמן פנוי לאנשים נוספים העובדים בעץ, גם הם היו דואגים להביא את עבודותיהם לרמות ליטוש "זכוכיתיות".
אני לא מצליח להבין את המגמה הזו.
אולי אני מפספס משהו, אבל הנה כמה נקודות שאולי ימתנו את הנטייה לליטוש יתר של העץ:
-
אנחנו עובדים בעץ. אני לא מנסה לייצר משטח שיש למטבח או חלון זכוכית.
-
אם אתם מיישמים גימור חיצוני על גבי העץ- לכה, שלאק, פוליאוריטאן, אפוקסי, וארניש, מה שבסופו של דבר ייתן את תחושת המגע של המוצר זה הגימור ולא העץ עצמו.
-
לגבי כל גימור שהוא שתבחרו ליישם בסיום העבודה, ליטוש גס יותר של העץ יאפשר גימור איכותי יותר: שמן יחדור וירווה את העץ הצורה טובה יותר וכל גימור חיצוני (וארניש, לכה, פוליאוריטאן...) "יתפס" על העץ טוב יותר.
-
ליטוש עדין יותר- יותר חלקיקי נסורת דקה באוויר, ולמרות שאנחנו משתמשים במסכות אבק (נכון...?!) עולה ההסתברות שיותר חלקיקים מיקרונים מהעץ ימצאו את דרכם לתוך מערכת הנשימה שלנו.
-
תגידו, יש לכם עודף זמן?
-
תגידו, יש לכם עודף כסף? (ניירות לטש, חשמל)
האמת, אני די נהנה ללטש. אני יודע שלאחרים הליטוש הוא שלב מייגע. אני די נהנה.
יחד עם זאת, לעיתים נדירות אני מלטש מעל grit 120, מה גם שליטוש 120 במלטשת חשמלית שקול לליטוש ידני ב-grit 150 או 180.
אני חושב, ואולי אני טועה, שהנטייה של אנשים ללטש לגריטים גבוהים (high grits) את עבודות העץ שלהם עלולה לנבוע מהרגלים, קיבעונות, מנהגי סביבה שנטמעו, תפיסה של "מה יותר מלוטש- יותר איכותי".
מי שעוקב אחרי באינסטגרם יכול לראות שם תמונה של שולחן עם בולי עץ שהכנתי (אוסיף אותו לפוסט הזה). קיבלתי עליו תגובות מתלהבות (!) ובשורה תחתונה- למיטב זכרוני, לא ליטשתי אותו מעל ל-grit 120.
חישבו על כך בליטוש הבא שלכם.
כל טוב!
אסף
